<h1>ראבי"ה סימן שס"ז</h1>
<h2>דף קנג.</h2>
[פרק מי שהחשיך]. מי שהחשיך לו בדרך [נותן כיסו לנכרי] אין עמו נכרי [מניחו על החמור הגיע לחצר החיצונה נוטל את הכלים הניטלים בשבת ושאינם ניטלים מתיר החבלים והשקין נופלין מאליהם. ואם] יש עמו נכרי יהיב ליה לנכרי ולא יניח על החמור, דאתה מצוה על שביתתו, מה שאין כן בנכרי. [חמור וחרש שוטה וקטן אחמור מנח ליה], חרש ושוטה לשוטה יהיב ליה, שוטה וקטן לשוטה יהיב ליה, חרש וקטן פליגי בה אליבא דרבנן (ש)תרי לישני. ונראה לכאורה דכיון דלרבי אליעזר החרש עדיף ולרבנן נמי החרש עדיף, כיון דאיכא תרי לישני, [שנותנו לקטן]. ויש שפסקו שיתן לאיזה מהם שירצה. אין עמו לא נכרי ולא חמור ולא חרש ולא שוטה ולא קטן מהו אמר רבי יצחק עוד אחרת היתה ולא רצו חכמים לגלותה מוליכו פחות פחות מארבע אמות, והסתירו הדבר דילמא אתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים. וכשהניחו על החמור יש לו להרהר שלא יהיה מחמר, ומניחו עליה כשהיא מהלכת, וכשתעמוד להשתין או להטיל גללים נוטלו הימנה, וכשהיא מהלכת מניחו עליה, כדי שלא יהיה עובד עקירה והנחה וקעבר משום לא תעשה כל מלאכה (וגו' עד) אתה [וגו' עד] ובהמתך. ובחבירו (ו)בכי האי גונא איכא אסורא דרבנן. וכשמוליכו פחות פחות מארבע אמות עד החצר החיצונה אם משתמר לו שם בלא הכנסתו לחצר יניחנו מבחוץ, ואם לאו יעשה כההיא דאמר רב אדא בר אהבה היתה חבילתו מונחת על כתיפו רץ תחתיה עד שמגיע לביתו דוקא רץ אבל קלי קלי לא מאי טעמא כיון דלית ליה הכירא אתי למיעבד עקירה והנחה, ופרכינן סוף סוף כי מטי לביתיה אי אפשר [דלא קאי] וקמעייל מרשות הרבים לרשות היחיד, ומשני דזריק ליה כלאחר יד, והכא נמי יזרוק כלאחר יד, כגון מכתיפו ולאחריו. ואם כשהגיע לחצר החיצונה לא היה משתמר לו שם מפני [שיש שם] גוים או משום אונס אחר, מוליכו למקום המשתמר, ואם אין לו מקום המשתמר מוליכו לביתו. והכי איתא בהדיא בתוספתא דשבת בפרק בתרא. כל זה התירו לו משום דאין אדם [מעמיד] עצמו על ממונו ואי לא שרית ליה אתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים.
